גירוש לרואנדה - חדשות תל אביב TEL AVIV

בניגוד לטענות הפוליטיות הרווחות, לא בית המשפט העליון הוא שבלם את הרחקת המסתננים למדינה שלישית – אלא חוסר היכולת של הממשלה להציג הסכם מחייב, שקוף ובר-אכיפה, מול הכחשות גורפות מצד רואנדה. אלא שבחינה מדוקדקת של הפרוטוקולים, ההשתלשלות המשפטית והעובדות בשטח מגלה תמונה שונה לחלוטין: לא בית המשפט מנע את המהלך המדיני, אלא היעדרה של תשתית חוקית ומדינית אמיתית לתוכנית הוא שהוביל לקריסתה מהדהדת. התוכנית הממשלתית ביקשה לקדם מדיניות של "הרחקה למדינה שלישית", במסגרתה אלפי מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן שהתגוררו בדרום תל אביב ובערים נוספות, יגורשו לרואנדה (וחלקם לאוגנדה). הממשלה טענה בעקשנות כי קיים הסכם חסוי שיבטיח את זכויותיהם ואת קליטתם הבטוחה של המגורשים, אך סירבה בתוקף לחשוף את פרטיו בפני הציבור או הכנסת תחת הנימוק של "סודיות מדינית". הדרמה בבג"ץ: השופטים דרשו הוכחות, רואנדה הכחישה במהלך הדיונים הממושכים בעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון, השופטים לא פסלו על הסף את עצם הרעיון של הרחקת נתינים זרים למדינה שלישית. להפך – בפסיקות קודמות הכיר בית המשפט עקרונית בחוקיותו של מהלך כזה, כל עוד מובטחים תנאים בסיסיים של ביטחון אישי והסכמה רשמית מצד המדינה הקולטת, בהתאם לדרישות הדין הבינלאומי והישראלי. הדרישה המרכזית של בג"ץ הייתה פשוטה: להציג ראיות קונקרטיות לקיומו של הסכם חתום, המוכיח כי רואנדה ואוגנדה אכן מוכנות לקבל את מבקשי המקלט ולשמור על זכויותיהם הבסיסיות תמורת התשלום הכספי שהובטח מישראל. בשלב זה החלה התוכנית להתפרק: גרירת רגליים ממשלתית: נציגי המדינה התקשו לספק תשובות ברורות, ביקשו ארכות חוזרות ונשנות, עיכבו את הצגת המסמכים ואף שינו את קו הטיעון הרשמי תוך כדי ההליך המשפטי. ההכחשה הדיפלומטית: במקביל למתרחש באולם בית המשפט, גורמים רשמיים בכירים בממשלת רואנדה יצאו בהצהרות פומביות וחד-משמעיות והכחישו לחלוטין קיומו של הסכם מחייב לקליטת מגורשים מישראל, תוך שהם מבהירים כי אין מצדם כל התחייבות כזו. הסוף הידוע מראש: המדינה חזרה בה מחוסר ברירה בסופו של דבר, לא ניתן פסק דין אקטיבי של בית המשפט העליון שפסל את ההסכם. הסיבה לכך פשוטה: לא היה הסכם בר-אכיפה לפסול. כאשר הבינו דרגי המקצוע והשרים כי אין בידיהם מסמך משפטי שקוף ומחייב מול המדינות האפריקאיות, חזרה בה המדינה בעצמה מהתוכנית והודיעה לשופטים כי היא מושכת את מתווה הגירוש כפי שתוכנן, מאחר שלא ניתן ליישמו במציאות. הטענה כי בית המשפט "חסם" את המדיניות מטעמים אידיאולוגיים או "אג'נדה" אינה עומדת אפוא במבחן העובדות הכלליות של התיק. אילו היה בנמצא הסכם מדיני אמיתי, יציב ומגובה בהתחייבויות שלטוניות ברורות מצד רואנדה, בית המשפט לא היה מתערב במהלך – ודבר זה אף הובהר בצורה ישירה על ידי השופטים במהלך ימי הדיונים. למעשה, הראיה הטרגית ביותר לחובבנות המתווה הייתה גורלם של אותם מבקשי מקלט בודדים שכן הושמו על טיסות לרואנדה מרצון; הם לא נקלטו בה, נותרו ללא מעמד ונאלצו להפוך שוב לפליטים חסרי כל תוך סיכון חייהם. המסקנה: חשיבותה של ביקורת שיפוטית מבוססת עובדות המקרה של רואנדה ממשיך לשמש כלי ניגוח פוליטי פופולרי בידי מבקרי מערכת המשפט הטוענים כי היא "חורגת מסמכותה" ו"מונעת מהממשלה למשול". אולם הביקורת הזו בוחרת להתעלם מהעובדה הבסיסית ביותר: תפקידו של בית המשפט אינו למנוע משילות חוקית, אלא לבחון האם החלטות הרשות המבצעת נשענות על תשתית עובדתית אמיתית או על מצגי שווא. הפרשה הזו אינה מדגימה "אקטיביזם שיפוטי", אלא דווקא את החשיבות המכרעת של ביקורת שיפוטית עצמאית ומקצועית במדינה דמוקרטית. ללא הפיקוח של בית המשפט, ממשלות עלולות להוציא לפועל מהלכים דרמטיים, המשפיעים על חייהם של אלפי בני אדם, על בסיס הסכמים פיקטיביים או הבנות בעל פה שאינן קיימות במציאות – דבר שהיה גורם נזק חסר תקדים הן לזכויות אדם והן למעמדה הדיפלומטי ואמינותה של מדינת ישראל בעולם. חדשות תל אביב מכבדת את זכויות היוצרים ועושה את כל המאמצים לאיתור בעלי הזכויות של היצירות הכלולות בכל הכתבות שלנו ברשת. במידה ומצאתם יצירה שאת/ה בעלי הזכויות עליה ואתם מעוניינים להוריד אותה מהכתבה או להוסיף לה קרדיט, אנא פנו אלינו למייל: tellavivnews@gmail.com

תג ארכיון: גירוש לרואנדה

מיתוס רואנדה מתנפץ: העובדות מאחורי כישלון גירוש מבקשי המקלט